כניסת מאמני ומגשרי גומא
שם משתמש:   
סיסמא:
חייגו עכשיו: 1-800-366-116
מרכז תוכן       
גומא - מרכז גישור ואימון אישי - מרכז תוכן
 

הלחימה בעזה, על אינטרסים והומור

דניאל פוירשטיין, מגשר בכיר / 2014-08-12

את המלחמה שהיתה כאן ובדרום אפשר לבחון מאספקטים שונים. אני בוחר להתבונן על אחת השאלות שהטרידו את ההנהגה כאן אני מניח, וכן את ההנהגה 'שם'. איך אפשר להגיע ל'הכרעה' ? האם אפשר להגיע להכרעה ? מה תהיה 'תמונת הניצחון' ?

אני בוחר להתבונן בשאלות האלו מהזוית הגישורית. ולהציג בעיקר דילמות ושאלות, המהוות אך מעט מהניתן להתבונן בו בסוגיה סבוכה זו.

בניתוח של 'משא ומתן' ברור שיש כאן מה שאנו מכנים 'משא ומתן תחרותי', בשונה מ'משא ומתן משתף'.

משא ומתן תחרותי מאופיין ברמות אלימות גבוהות, בחשדנות רבה, חוסר אמון, מאמצי מודיעין נרחבים, ובעיקר התפיסה של משחק סכום אפס. רק אחד יכול לנצח כאן. וכן, גם להנהגה שלנו חשוב לצאת מנצחת (לעצמה, ל'מורל העם', ל'מורל הלוחמים' 'משפחות הנופלים והפצועים').

משא ומתן משתף לעומת זאת, כזכור, מחפש את האינטרסים של כל צד, ושואף למצא פתרון בו ניתן 'להגדיל את העוגה' ולהוציא את שני הצדדים כמה שיותר מרוצים מהתהליך ומהתוצאה. בניגוד למשא ומתן התחרותי בו יש בד"כ מנצח אחד או שני מפסידים, במשא ומתן המשתף יש שני מנצחים. האוירה במשא ומתן משתף חיובית, מקדמת שיתוף פעולה ויצירתיות.

אך איך ניתן לקיים משא ומתן משתף כאשר צד אחד מפעיל אלימות כלפי צד שני ? כיצד ניתן לקיים משא ומתן משתף כאשר צד אחד אינו מכיר בזכות קיומו של השני ?

ובכל זאת מה אפשר לעשות כדי להניע את התהליך האלים הזה כדי להועיל ולהביא אותו קרוב יותר למו"מ משתף מאשר תחרותי ? על הסקאלה המדומינת הזו שבין שני הקצוות ?

ושוב אנחנו יכולים להעזר במודל של פישר ויורי ולנסות להתבונן על 'הצד השני' ולהבין מה חשוב לו, מה האינטרסים שלו. מה יכול לעזור לו 'לרדת מהעץ'.

כך למשל, באופן פרדוקסלי, יתכן ונבין כי החמאס מאד מעוניין לסיים את סבב הלחימה, שחושף אותו, את אנשיו, את מצבורי האמל"ח לישראל, אבל לצד זאת הוא זקוק לתמונת ניצחון על מנת להצדיק את ירידתו מהעץ. אם זו תמונת המצב – האם לא יהיה נבון יותר לספק לו תמונת נצחון, או לפחות להמנע מ'הכרעה' של החמאס ?

מצד שני, ישראל צריכה לשקול – מה משמעות אותה תמונת נצחון, או אי-הכרעה (שכמוה אולי גם כתמונת נצחון עבור החמאס, כארגון טרור קטן מול מדינה גדולה)  על הסיכוי לקיומם של סבבי מלחמה נוספים בעתיד, או מה תהיה ההשפעה של אי הכרעה על המוניטין של מדינת ישראל מול העולם הטרוריסטי ?

מצד שלישי, אם האינטרס של מדינת ישראל הוא להקטין את תמיכת האוכלוסיה העזתית ובכלל בחמאס, מה יש לעשות לטובת העניין ? איך משפיעה הטלת פצצות כבדות משקל על האוכלוסיה העזתית ? על אילו אלטרנטיבות מבצעיות נוספות ניתן לחשוב ?

דוגמא חיובית למחשבה רחבה יותר ניתן היה למצא בראיונותיו המרובים של דובר צה"ל לשעבר תא"ל יואב (פולי) מרדכי, שהשכיל בערבית רהוטה ובגובה העיניים - להסביר לצופים בתחנת אלג'זירה ותחנות נוספות את ההבחנה שצה"ל עושה בין החמאס לבין האוכלוסיה העזתית, ובעיקר את מה שהוא ראה כחוסר התוחלת שבמעשי החמאס עבור האוכלוסיה הפלסטינאית.

במשא ומתן המתרחש בימי כתיבת מאמר זה אנו עדים למשא ומתן על ידי צד שלישי (מצרים). משא ומתן מסובך כיוון שהצדדים לו עדיין אינם מדברים זה עם זה. וכך התקשורת והאמון ומערכת היחסים שאינה מטופלת ככל הנראה מקשים על היווצרות תהליך אמיתי ועמוק.

היינו גם עדים לקושי במציאת המתווך המוסכם. שאלת הנייטרליות עלתה פה אל מול המתווכים המוצעים – כגון תורכיה, קטאר שנטען כי הם נוגעות בדבר. גם מצרים, נוגעת בדבר בדרכה, והבחירה בה חשובה לה במסגרת יצוב מעמדה בעולם הערבי. וכך משמעות הצלחת התהליך מבחינת מצרים חשובה עבורה לקידום מעמדה. עד כמה הצורך בהצלחה, או ביצור 'מעין הצלחה' עלול לפגום בראויות ההליך ?

ולבסוף, איך לא, על חשיבות ההומור. במסגרת המשא ומתן התחרותי, הופץ סרטון של החמאס 'קום תעשה פיגועים'. המטרה היתה – לשכנע את ה'עורף' הישראלי ברצינות המהלכים האלימים של החמאס. ואיום משמעותי מאד על העורף. מה לעשות, והסרטון הלא חביב הזה, נתקל ב'כיפת ברזל' ההומוריסטית של הישראלים, שהפכו את הסרטון בסיס להרבה סרטונים ישראלים שאימצו את הנראטיב אך עשו בו שימוש הומוריסטי בו.