כניסת מאמני ומגשרי גומא
שם משתמש:   
סיסמא:
חייגו עכשיו: 1-800-366-116
מרכז תוכן       
גומא - מרכז גישור ואימון אישי - מרכז תוכן
 

ביכורים של מחויבות

מאת – אנה נווה לדרמן – מאמנת בכירה / 2014-06-05

חג השבועות הוא חג הקציר והביכורים אך גם במסורת  הוא מעמד הר סיני ומתן התורה. מעבר למשמעויות ולפרשנויות לחג הזה , הרי שההקשר המאחד את כל המשמעויות הוא הצורך במחויבות כדי להגיע לתוצאות. כך בחקלאות וכך המסע של עם ישראל אל החופש. כדי לקצור חייבים לזרוע ויום אחר יום להשקות ולדשן על מנת שניתן יהיה לקצור.מחויבות משמעותה התמסרות לדבר. המאמר הבא נוגע בסוגית המחויבות ובוחן אותה.

הטבע האמיתי שלנו הוא הרמוניה. שקט, שלווה פשוטה. לא שום דבר מיוחד. אני תמיד חושבת על תינוק. הוא לא מחפש ריגושים מיוחדים. הוא שמח בחלקו וכולו אהבה בלי תנאי כברירת מחדל. לימים, כשהראש (המיינד) מתפתח מתחילים להתרחק מהמקום הפשוט וההרמוני הזה ונלכדים בתעתועי התודעה הסוערת המקפצת מענף וענף כמו קוף חסר מנוח.

באיזה שהוא שלב מרגישים לכודים .פתאום רוצים לצאת לחופשי. להיות ולחיות בחופש.

בחופש ממה?מתחילים ללכת בדרך של התפתחות, של מודעות או רוחניות ודוהרים אל עבר האושר.מדלגים על שלבים, מאמצים טכניקות שונות כדי להרגיש טוב, מצטטים סיסמאות כמו "תחשוב טוב יהיה טוב" וכו...קצת כמו מי שרוצה להגיע ליעד בלי לעבור את המסע, בלי להתכונן, בלי לקנות כרטיסים, לארוז ולעבור את הדרך בה כל צעד הוא חשוב והכרחי .הטרנד הוא להציב מטרות  ולהגיע...לאן בדיוק מגיעים? אני בהחלט מסכימה עם הצבת מטרות אלא שחשוב להבין שזו עסקת חבילה. הסוף , המטרה , קשורה לצעד הקטן של הרגע הזה שהוא תמיד צעד ראשון.

הצעד הראשון הוא אמון. לא במובן של ההפך מחוסר אמון. אלא כמו שאם רוצים לטייל בפריז, קונים מפה של העיר ויש אמון שהמפה תוביל אותנו למקום אליו נרצה להגיע.
האמון במקרה של תהליכי התפתחות אומר מחויבות לעצמי וברגע שיצאתי לדרך פשוט ללכת בה.  

אני מכירה את המפגשים עם מתאמנים שבמפגש הראשון מספרים לי כמה שיטות כבר ניסו ושום דבר לא עובד. תאום הציפיות הראשוני הוא מחויבות להגיע לפחות ל 12 מפגשים. ואז...קורה שמגיעים למפגשים כמו לחוג. כאילו אני קוסמת שבשעה לשבוע יכולה לשנות תוכנה פנימית שנבנתה במשך שנים. אלא שכדי ש"זה  יעבוד" חייבת להיות מחויבות נחושה ועקבית להסכים להסתכל פנימה ובטוח בדרך בלי להתווכח בכל רגע ורגע. להניח ל"אבלים", ל but's. להיות החלטי ללכת בדרך . וללכת בדרך זה אומר לעשות!!! כן...כדי לשנות חיייבים לשנות!!!

אמר איינשטיין שלהמשיך לעשות אותו דבר ולצפות לתוצאות חדשות זה חוסר שפיות.  לתת למיינד  לנהל תהליך של שינוי להתווכח ,  להיות צודק, עם וכחנות , להביא ביקורתיות על המפה וחוסר החלטיות זה חוסר מחויבות.

להתחיל ללכת ואחרי ק"מ לחזור ולהגיד שהמפה לא טובה זה מחויבות להרגלים הישנים, לתקיעות, לסבל.

אני מכירה את זה מהשימוש ב waze ממחיש את זה מצויין!!! אני מתווכחת עם הwaze.מחליטה שהוא טועה ומוצאת את עצמי מתברברת עד אינסוף וכמובן מאשימה את ה waze למרות שהאמתה היא שפשוט אחרי ק"מ חזרתי לעשות מה שבראש שלי.

מחויבות לשינוי פרושה למצוא קרקע לצעוד עליה ולהפסיק לשוטט בחיפושים. להחליט שזה העוגן ומכאן ממשיכים.

יש המפרשים בטעות חוסר מחויבות כחופש. ובכך מפספסים את ההליכה בדרך ואת החוויה המלאה. רק כשהולכים בדרך, מתרגלים ועושים, רק אז אפשר לקבל תוצאות. וזה נכון בכל תחום: קרירה, זוגיות, בריאות וכמובן ירידה במשקל.

השאלה התמידית היא "למה אני מחויבת?". כי הרי תמיד אנחנו מחויבים למשהו. האם אני מחויבת לעבר? לדאגות? לביקורת? למה שלא עובד. או להתפתחות, להתקדמות לשינוי?

מחויבות לשינוי, להליכה בדרך כרוכה בהסכמה להתנסות בלא נודע. מה החלופה? להישאר בבית , באזור הנוחות ולהתלונן? להסתפק במוכר גם אם הוא סוג של כלא?

מי כולא אותך? למעשה –אנחנו משולים לאותו אחד שמכניס את עצמו לכלא, נועל את עצמו מבפנים,תולה את המפתח על הקיר ומתלונן שהוא לכוד.

הכלא הוא רק פנימי. השחרור הוא בלעשות, להתנסות, לחוות. להיפתח למשהו חדש. בדיוק כפי שכשאנחנו קונים בגד חדש נדע אם הוא מתאים רק אם נמדוד.

אם בכל צעד בדרך נעצור וניתן לראש לטחון :"אולי זה מסוכן? מי אמר שזה עובד? למה עוד לא הגעתי? אולי המפה לא טובה?  זו לא הדרך שאני מכירה...." וכו, לעולם לא נחווה. לעולם לא נפרוץ. לעולם לא נחיה את החיים שבאפשרותנו לחיות.

כן..זה אומר לשנות הרגלים.שינוי הרגל הוא לא נוח באותו רגע. כמו לצחצח שיניים ביד האחרת. לוותר על הדרך הרגילה, להזדקף, להיות מודעים למה שנוכח הרגע וקודם כל לתנוחת הגוף. לסגל הרגל חדש בו השאלה היא "איך אני עכשיו". בגוף. ברגש. בראש. זה הבסיס לכל שינוי.

זה הצ'אנס האמיתי לשחרור.לוותר על הרעיונות הישנים שלנו לגבי עצמנו, להתנסות במשהו חדש ואז לבחור. ההרגלים הישנים תמיד מחכים שם ונוכל לחזור אליהם.

ההתחלה קשה. לקוחות אומרים לי  דברים כמו :"זה לא אני" . מכירה את זה מהיוגה. כשהמורה מיישרת לי את הראש אני מרגישה עקומה "זה לא אני"J

מי זה ה"אני" הזה שנאחזים בו כל כך? האם הוא בריא ומאוזן? לא בהכרח. הרבה פעמים הוא העתק של מה שהראש המגביל שלנו אומר שאפשרי. ה"אני " הוא בדרך כלל שיקוף של האמונות המגבילות של הראש על המציאות. סוג של מפה מנטלית שבטעות ה"אני" רואה בה מציאות.

לסיכום                                                                                                                                

DO  IT !!!!!

במקום מילים גדולות והצמדות למטרה הגדולה –מחויבות לצעד אחר צעד וחגיגה של הצלחות קטנות.

הדבר היחיד שמונע מאיתנו להיות מאושרים ולממש את הפוטנציאל שלנו כאדם חופשי הוא חוסר מחויבות. אין הכוונה למשמעת טכנית נוקשה מהראש אלא סוג של מנהיגות פנימית מהאמצע שלנו.

ה DO IT   הראשון הוא להיות בקשר עם הגוף. זו הדרך לקבל את חווית הנוכחות האמיתית. והרי אם אני לא יודעת להיות בקשר עם הגוף שבו אני חיה 24X7 איך אדע להיות בקשר עם איזשהו אדם או מצב בעולם?

 

 

מי שמפריע למחויבות זה  רק המיינד בהרבה שיטות:

  • דחיינות,

  • רציונליזציות על "למה לא ולמה לא עכשיו",

  • ווכחנות (למה אני צודקת ולמה אי אפשר),

  • הצמדות למוכר ולצורך להיות צודק: נכון –לא נכון, מסכים –לא מסכים

  • אחיזה בעקרונות שנוצרו בעבר ומזמן לא עודכנו

  • השוואה

  • התלבטות וספקות-מעצורים רציניים !!!

מחויבות אינה נוקשות. מחויבות היא הנחישות להתנסות . מחויבות היא ההזדמנות היחידה לשנות הרגלים בשלוש רמות : מחשבה, עשייה, רגש.
למה אתם מחויבים? מה אתם עושים עם החיים היקרים שקבלתם לזמן הקצוב הזה?מה חשוב לכם?

מה באמת אתם רוצים? להיות צודקים ולהישאר באזור הנוחות גם אם זה אומר כובד בגוף ובנפש, דאגות , לחץ ומתח ?

הרי בפנים כל אחד יודע מה נכון ומה לא נכון. "מה שנכון " מתייחס לתוצאה אך לא רק. גם למוטיבציה. האם מה שאמרת , חשבת, עשית הוא מקדם ומיטיב או לא.

אני מצהירה על מחויבות למחשבות, מעשים, דבור שמקדמים הרמוניה, חמלה, הבנה, בהירות ושלווה. אני מחויבת ללכת בדרך צעד אחר צעד . זה אושר .

מה איתך?