כניסת מאמני ומגשרי גומא
שם משתמש:   
סיסמא:
חייגו עכשיו: 1-800-366-116
מרכז תוכן       
גומא - מרכז גישור ואימון אישי - מרכז תוכן
 

ביחד או לחוד, פסח בראי המשפחה

שרון רנדליך, מאמנת ומנכ"ל גומא / 2014-04-02

החגים מייצרים תמיד קרבה משפחתית גדולה. חג הפסח שבו אנו נפגשים  לשעות ארוכות בערב אחד ולאחר מכן יוצאים לחופשה ממושכת, יוצר "סיר לחץ" משפחתי לא פשוט.

מעבר לנושאים הקבועים שעולים: "מי הפעם יארח ? את מי נזמין ? מה כל אחד יבשל ? איך נתלבש ? ומה תגיד הדודה על ... ? האם לקרוא את כל ההגדה ? לשיר את כל השירים ? גם אחרי האוכל ? ואיך נחזיק את הילדים נקיים וערים ?" , עולות לא מעט שאלות העוסקות ביחד הזה, שנתפס על ידינו לא פעם כיחד כפוי ובלתי נדרש.

אבקש במאמר זה להתייחס לביחד הזה באור קצת אחר. המשפחה שלנו כעמוד הטווח שלנו, כסלע שעליו אנחנו נשענים ומשמש לנו כקרקע פורייה, הבסיס המאפשר לנו לצמוח, להתפתח, לגדול ולשנות, שבלעדיו לא נוכל לצאת להרבה מסעות חשובים. ומה הקשר של כל זה דווקא לפסח ? הפסח הזה עם המצה והמרור, עם המים המלוחים והביצה, נותן לנו שפע של לכידות, שיכולה להיתפס כדביקה, אך מייצרת גם את ההיסטוריה המשותפת שלנו, את ההווי המשפחתי, את השפה הייחודית רק לנו. נוצרת כאן סוג של תרבות משפחתית פרטית, שגורמת לנו להרגיש שייכים, גם אם לעיתים השייכות הזו הספציפית פחות נוחה לנו. הארוחה המשפחתית השנתית המשמעותית הזו, משקפת לנו את מקומנו במשפחה ולעיתים גם את מקומנו בעולם, ולא בכדי היא ארוחה ולא רק מפגש – היא מזינה אותנו בצורה ייחודית למשפחה של כל אחד מאיתנו.

מהתרבות הזו אנו יוצאים אל העולם, היא מייצרת את קודי ההתנהגות שלנו, במשפחה ומחוצה לה. היא גם זו היוצרת סוג של ברית הדדית, שמאפשרת לנו גם להיתמך ולהישען על האחר. ואם נמשיך מתוך נקודת מבט זו ,  מה למעשה נרצה שיהיה בפסח הזה ? סוד העניין הוא בשיתוף ובתכנון. המלצתי היא שהמארחים ישקיעו מחשבה לא רק באוכל ובקריאה מהירה של ההגדה על מנת שזה כבר יגמר, אלא בדרך שבה ניתן לייצר גם אוירה נעימה, משתפת, כזו שהעיקר בה היא חווית הנתינה ההדדית. תנו מתנות אחרות, קטנות יותר, סמליות יותר,  בקשו מכל אחד מילדי המשפחה (הצעירים שביניהם), לבקש משאלה – מה אני מבקש לחדש באביב הזה ? מה אני מאחל לעצמי לקראת הקיץ ?  מה אני מאחל לאחרים ? תתחילו אתם, תנו דוגמא אישית. שתפו אותם בקריאת ההגדה, צרו שותפות בהכנת הארוחה, בסידור שאחרי. שחקו כמסורת באגוזים, צרו שמחה סביב הארוחה. ואולי החשוב ביותר, כנסו לכל האירוע הזה מתוך חדוות יצירה ולא תחושה של הכרח, זכרו קיום האירוע והשתתפות בו, אחרי הכל, זו בחירה שלכם ולא הכרח.

ובנימה אישית, סבי נפטר לפני למעלה מעשור, וליל הסדר מבחינתו היה דבר קדוש. כל ליל סדר התקיים רק אצלו, וקריאת ההגדה היתה מעל הכל. בתום הארוחה המייגעת היינו משחקים באגוזים, הוא היה מעמיד קרש במרפסת וכולנו היינו זורקים ומנסים לפגוע באגוזים. החוויה אז נראתה לי טפשית, מיותר, ארוכה מידי. היום כמובן שהכל נראה אחרת, ישנם געגועים אליו, למסורת הזו, אפילו לניגון שבה הקריא את ההגדה. משהו בקרבה המשפחתית, שאז הרגישה כנכפית, היום נתפסת כחסרה. מחוויה זו למדתי, שבכל מקרה, עבור ילדי חווית ליל הסדר תהיה משמעותית. אני יכולה לבחור מה יישאר להם ממנה, מה יהיו הזיכרונות שיוטמעו ומה הם יבקשו בעתיד להעביר לילדיהם. יש ביכולתי לשמר את המסורת והמסר של המשפחה המורחבת ובכל זאת לשנות במעט את התרבות המשפחתית שלי.

שיהיה לכולנו חג שמח ומשפחתי.